שבוע 5 - Restart

שבוע חמישי, וואו זה עובר ממש מהר. אומנם השבוע היה מאוד קצר כי הוא התחיל ביום שלישי (זוכרים פוסט קודם, פסחא וכל זה) אבל הוא היה ממש עמוס כאילו דחסו שבועיים בשבוע אחד. נתחיל הדברים היותר חשובים צור סוף סוף התחיל גן. למרות שהוא "נאבק" ביום שלישי שהוא אמור היה להתחיל היה לו חום (שיניים טוב שהן יוצאות אבל למה לא בגיל 10 למשל?) ואז ברביעי הוא החליט להתכסות בפריחה. אבל לא ניתן לדבר פעוט כזה לעצור אותנו, לקחנו אותו לרופא שאמר שזה לא מדבק והופ לגן (הגננת ממש בסדר היא אמרה שאם הרופא אמר שזה לא מדבק אז אין בעיה שנביא אותו) ולשמחתנו הוא השתלב ממש טוב ובינתיים (עברו שלושה ימים) אבל הוא ממש נהנה ושלהב ממש נהנית אפילו יותר. בזמן שצור משתלט לאט-לאט על הגן (ישראלי מזרח-תיכוני בגן מנומס מה לא ישתלט?) אני ושלהב חתמנו על חוזה וסוף-סוף יש לנו מקום משלנו, אומנם יש לנו דירה ענקית והיא חצי ריקה אבל זה רק אומר שלצור וללייזה יש מגרש משחקים גדול יותר.

הגימבורי החדש של צור ולייזה

היתרון בלהיות אורח במדינה היא שאין לך הרבה דברים, אומנם ירשנו ורכשנו מספר פריטים אבל ההובלה הייתה ממש פשוטה. הבחור המרוקאי ששכרתי לעזור לי להעביר את הדירה ממש התלהב מזה שאני עובד מהר ויעיל ושאל אותי אם יש לי כבר עבודה, כשאמרתי שאני עובד באוניברסיטה (לא אמרתי לו שאני בפוסט) הוא אמר לי שאם אני אי פעם ארצה לעשות כסף מהצד שאתקשר אליו והוא ישמח להעסיק אותי במובינג. החלום האמריקאי השלם – לעבור לאמריקה וישר להשתלב במובינג. תמיד ידעתי שכל הדוקטורט הזה היה כלי להגשמת המטרה האמיתית.

תמונה שהייתי חייב להכניס

אז זה היה החלק הבירוקרטי של השבוע ועכשיו לחלק הכיפי: להיות תייר. שלהב לקחה אותי להסתובב ברחוב St. Laurent  רחוב שהיא נתקלה בו בכל השיטוטים בעיר למצוא דירה וסתם להכיר את העיר. רחוב שמזכיר קצת את פלורנטין ועשוי מגיבוב של עסקים קטנים ומוזרים, חנויות יד שנייה והמון, אבל המון ציורי גרפיטי עצומים ומגניבים ונראה לי שהרחוב הזה יקבל פוסט משל עצמו בקרוב.

ציורים מדהימים, חכו בקרוב פוסט נפרד

מקום נוסף שגילינו היה מוזיאון Gervin לשעווה  שנמצא ב Eaton Center. המוזיאון לא גדול כמו חלק מהמקבילים שלו באירופה, וחצי מהגיבורים לא הכרנו כי הם כל מיני גיבורי תרבות קנדיים אבל רוב הבובות עשויות בצורה מדהימה עד רמת הזיפים. חוץ מזה יש אפשרות להצטלם עם אביזרים ליד חלק מהדמויות, בקיצור אחלה בילוי ליום גשום (ולצערנו רוב הסופ"ש היה גשום).

צור (איש האנדרואיד) בורח מאיש הiPhone המרושע

וכמובן שהשבוע צויין בישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה(הבנלאומי הוא ב27 לינואר), שזה היה די מוזר לראות מצד אחת את כל הכתבות וההכנות (לצד הביקורות והכתבות על צביעות שלטונית בהקשר ליום הזה) מהאתרים בארץ ומצד שני את חוסר ההתייחסות והשיגרה הרגילה כאן. לא שיש לי ביקורת כלפי הקנדים, הם לא מהמכחישים, הם מציינים את יום הזיכרון הבנלאומי ואפילו ישנו מוזיאון הנצחה במונטריאול סתם היה מוזר. ד"א סבין (שעובדת איתי) רצתה שנקפוץ איתם למוזיאון הרכבות Exporail שנמצא ליד מונטריאול, אנחנו ויתרנו ונפגשנו איתם בערב שצור ישחק עם הילדים שלה, רק אח"כ קלטתי שקיבלתי הזמנה מזוג גרמנים ללכת לבקר במוזיאון רכבות ביום השואה. חבל שתמר לא הייתה שם.

עם סבין קלרה ותיאו

טוב זה היה השבוע אולי נשמע קצר אבל בהחלט היה עמוס, בתקווה ששבוע הבא יהיה הרבה יותר יפה ונוכל גם לצאת קצת לטבע וכמובן כדי לסיים בחיוך הנה עוד תמונה של צור

ביי-ביי

סוגרים חודש - Road Trip

וואו השבוע הזה היה עמוס ואני מתכוון בצורה הטובה. בזמן שכל המשפחות בארץ היו כבר אחרי שירת הקושיות ומציאת האפיקומן אנחנו באיחור אופנתי של שבע שעות (תאשימו את גריניץ לא אותנו) החלטנו לחגוג מיני-סדר משלנו. שלהב הכינה לי ולצור פסטה ברוטב בשר צבי(כי זה היה במבצע בסופר, ותכלס צבי זה טעים) ואני קניתי יין ומאפינס לקינוח (אמרנו שחגגנו ארוחת חג, לא התחייבנו על כשרה. וחוץ מזה אלוהים לא מסתכל לצד הזה של העולם יש לו מספיק בלאגן בישראל). בסוף הארוחה שילחנו את צור כמיטב המסורת לחפש את הביצים מהשוקולד. טוב לא באמת, הוא הלך להתקלח ולישון, אבל אני במעבדה מאוד אהבתי את הרעיון שיש המון שוקולד בפסחא (מעניין איזו חברת שוקולד הגתה את הרעיון הגאוני הזה ושטפה לכולם את המוח).

ביצת השוקולד הגדולה ביותר שראיתי

מכוון שפסחא הנוצרי נופל די בסמיכות לפסח "שלנו", החלטנו לנצל את החופש ולקפוץ לטייל בQuebec City שאמורה להיות יפה(ואכן היא כזו). אז שכרנו רכב, מסתבר שלהיות ספונטני בחג זה יקר כי רוב הרכבים הושכרו והייתי צריך להגיע לסוכנויות של נמך-התעופה שלוקחות יותר מיסים, העמסנו את צור, לייזה וממתקים ויצאנו לדרך. כשהסתכלתי על המפה אמרתי "יאללה בקטנה" זה נראה כמו 30 דק נסיעה, 3 שעות אח"כ (ללא פקקים) הגענו ליעד(מלון נהדר שגם מקבל כלבים). כנראה שאני צריך לצאת מהסקאלה של ישראל, וגם ככה אני לא חזק בניווטים (כן,כן WAZE הציל אותנו שנית). אז אני יכול להתחיל לבלבל את השכל על החופשה, שאכן הייתה גולת הכותרת. ביקרנו במפל Montmorency שבשביל הקנדים הוא מפל בקטנה אבל אני דמיינתי איך שעה זרימה שלו לכינרת פותרת בעיות של שנה בישראל.

שלג או גשם לא נפסיק לטייל

משם המשכנו לביקור בQuebec City שהיא ממש שונה ממונטריאול, רואים שיש לה הרבה יותר השפעה צרפתית. העיר העתיקה (המוקפת חומה) ממש מזכירה לי ערים שביקרתי בהן באירופה. כל כך אהבנו את העיר שגם למחרת אחרי ביקור בשמורה של התושבים המקוריים של האזור שבט  Wandake (שהיא ממש מעניין, שלהב בכלל התלהבה שזו הייתה תרבות שוויונית וגם הנשים צדו), חזרנו שוב לעיר.

על חומותיה של Quebec City

ואז צמחה לצור יצאה לצור שן. אני חושב שהחופשה יכולה להתחלק לשני חלקים: לפני השן ואחרי השן. לפני אומנם צור הייה קצת עצבני (הוא חש את השן צומחת) אבל שיתף פעולה באופן כללי. אחרי השן צור היה מאוד עצבני, כאב לו והיה לו חום בלילות. ופה נתקלנו בבעיה: לצור היה חום, השעה חצות, אין לנו אקמולי\נובימול וגם מקלחת לא עוזרת. חיפשנו בית מרקחת שפועל 24 שעות ומסתבר שבאזור בית מרקחת שפתוח מאוחר הכוונה שהוא עד 22:00, חיפשנו באנגלית, חיפשנו בצרפתית אבל לא מצאנו כלום. דרך-אגב כששאלתי את הפקיד במלון הוא הפנה אותי לתחנת הדלק שהפנתה אותי בתורה למקדונלדס שאמר לי מצטער אין לי מושג איפה אפשר למצוא אקמולי. בלית ברירה לקחנו את צור לבית החולים הקרוב (תכלס קרוב, 3 דקות נסיעה) שם היו מאוד נחמדים, אפילו לא פתחו לצור תיק, עשו לו בדיקה זריזה ונתנו לנו Tylenol לתינוקות (תכלס Acetoaminophenol במינון נמוך יותר מה שמכונה בעברית אקמולי) ואפילו נתנו לנו מזרק מוכן למקרה ש...וככה חזרנו לישון. מכוון שצור היה חצי מעוך החלטנו במקום לעשות מסלול רגלי ללכת לבקר באי סמוך (Ile d'Orleans) שמכיל כמה עיירות ממש כמו בסרטים, שלא לדבר על עוד חנות שוקולד ומבשלות סיידר. ומשם כמובן חתכנו הבייתה ליום של מנוחה רגע לפני שהשבוע הארוך של 4 ימים מתחיל.

צור ולייזה

אז למרות השן הסוררת היה טיול די מגניב, רוב הפארקים היו עדיין לא פעילים כי השבילים מכוסי שלג אבל קיבלנו את הטעימה שלנו ועוד חודש כשהקיץ יבוא (ואשכח כמה זה מעצבן לנהוג 3 שעות) שום דבר לא יעצור בנינו לבין הטבע.  אה כמעט שכחתי, גילינו את הכישרון המוזיקלי החבוי של צור כאן או כאן

פנורמה של מפלי Montmorency

מונטריאול משני צידי המטבע

אנחנו כבר מעל שלושה שבועות בקנדה ובזמן שבישראל פסח, אנשים אוגרים חמץ (או שהם צדיקים) ומטיילים להם במזג המושלם של אפריל אנחנו בעיקר משתזפים בשלג. ולמקרה שלא הבנתם כולי קנאה, אפריל זה אחד החודשים המושלמים בישראל. הצפון כולו ירוק אחרי החורף, הפריחה מרשימה ועדיין יש מקומות בנגב שניתן לטייל לפני שהקיץ הורג כל דבר חי שם. אז בזמן שכל החברים מעלים תמונות בפייסבוק של שמים כחולים, טבע, ים ובגדים קצרים אנחנו התעוררנו הבוקר ל7- אחרי שאתמול בערב התחיל לרדת שלג (ובאמת שהיו כאן ימים נעימים עד אז) ולכן החלטתי לנסות לעשות מיני רשימה של הדברים שאני רואה כפלוסים ומינוסים עד כה(ומעניין יהיה לקרוא את זה עוד כחצי שנה ולראות מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות)

הבוקר שלנו היום

הפלוסים:

א. שקט פוליטי - כלומר כן יש פוליטיקה בקנדה, לפני כשבוע היו בחירות בין הליברלים שבעד קנדה לבין המפלקה של קוויבק שהייתה בעד התנתקות מקנדה. הליברליים ניצחו 70:30 אבל אחוז ההצבעה היה כמעט 30%. מה שהתכוונתי שהחיים פה הרבה יותר שקטים, יש לי שותף למשרד מאירן, יצא לי לדבר עם מצרים, לבנונים ועירקים ופרט ללבנונית (כנראה הפצע עוד פתוח) אף אחד לא עשה עניין מזה שאני מישראל. להפך הם היו מאוד סקרנים ותכלס כולנו בני אדם, שרק רוצים לחיות בשקט. כמו שאני מתעב את ביבי ואת הפוליטיקה בישראל ככה כל אזרחי "מדינות האוייב" שפגשתי חשים כלפי הפוליטיקה אצלם. בקנדה אדם הוא אדם ולא עושים עניין מהמוצא או מהמדינה שלך. אם אתה טוב במה שאתה עושה, זה מספיק כמו שזה אמור להיות
ב. הרגשת ביטחון - זה קצת נגזר מהסעיף הקודם, אבל לקח לי זמן להסתגל לזה שאין בדיקות ביטחון בכניסה לאוניברסיטה, מטרו, קניונים בעצם לכל מקום. נחמד העניין הזה שסומכים עליך ואתה לא צריך לפחד. שלא תבינו אותי לא נכון, בישראל אני מבין לחלוטין למה צריך את כל אמצעי הבטיחות ואני לגמרי בעד המאבטחים פשוט פה אין סיבה לפחד מאיזה מחבל רנדומלי. שוב זה נגזר מהשקט הפוליטי אבל זה כל כך שונה מישראל שהחלטתי לתת לזה סעיף משל עצמו.
ג. שקט דתי - כל אחד יכול להתעסק עם איזו דת שהוא רוצה, שאשה תלבש בורקה, או שמישהו ילבש כיפה או גלימה בודהיסטית תעשה מה שאתה רוצה כל עוד זה לא מפריע לאחרים. הדוגמא הכי טובה, הערב הלכתי לסופר ושאלתי איפה האזור הכשר כדי לקנות מצות,גם כדי להראות לאנשים מהמעבדה, אבל גם כי האירני ממש ביקש (ובנינו הוא כל היום רק חופר ומקטר..אני די בטוח שהוא 90% סבתא פולניה). האנשים בסופר אפילו לא ידעו מה זה כשר ויש במונטריאול אוכלוסיה לא קטנה של יהודים חרדים. הם חיים את אורח החיים שלהם וזה לא מפריע ומשפיע על אף אחד כמו שזה אמור להיות.
ד. הבירוקרטיה יעילה- זה נשמע אולי משהו פעוט או חסר משמעות, אבל תקראו את הפוסט של השבוע הראשון, זה היה כל כך מפתיע שהבירוקרטים באים לקראתך ולא נגדך.
ה. הבשר ממש זול - היום קניתי חצי קילו סטייק אנגוס, שלפי התווית לא מכיל אנטיביוטיקה וגודל כבשר חופש(יש להם את המרחבים), ב7$ כן כן סטייק אנגוס בפחות מ50 ש"ח לקילו. הבשר כל-כך זול שלא משתלם להיות צימחוני (הירקות כן יקרים)
ו. תחבורה יעילה- אני עדיין לא מבין איך לא בנו רכבת תחתית בת"א, זה כל כך נוח ומפשט את החיים. שלא לדבר על זה שיש תחבורה ציבורית 7 ימים בשבוע ! 

כל כך הרבה סוגי בשר, וכל כך בזול. גן עדן קרניבורי

ועכשיו למינוסים

א. החברים והמשפחה מאוד חסרים. גם אם יהיו לנו חברים חדשים (למשפחה אין הרי תחליף) הם לא ישתוו לאלו שמחכים לנו בארץ וזה מינוס עצום.
ב. נגישות נכים - אומנם יש תחבורה ציבורית נפלאה, אבל משום מה רוב התחנות לא נגישות לנכים. שלהב מסתובבת כל היום עם צור ועגלה וצריכה לעלות עשרות מדרגות (לא תמיד יש מדרגות נעות) כל פעם. אומנם הם מודעים לבעיה וב2010 הבטיחו לתקן את זה, אבל לא לפני 2080.
ג. אשפה - הייתם חושבים שקנדה מדינה נקייה והכל, אבל במונטריאול יש להם שיטת איסוף אשפה מאוד מוזרה. פעמיים בשבוע מוציאים את הזבל (בשקיות) לרחוב. וכשאני אומר פעמיים, יש מהדרין שמוציאים יום-יומיים לפני ככה שבפועל כמעט כל יום בשבוע יש שקיות אשפה על המדרכה. אומנם אין חתולים, יש בעיקר סנאים אבל זה לא מראה מלבב וזה ברוב מונטריאול (לא בDowntown שהוא בעיקר עסקים\אוניברסיטה). בנוסף השלג גורם להכל להיראות לבן ויפה אבל כשהוא נעלם רואים שיש המון אשפה על המדרכה ובעיקר באזור הכניסה למטרו
ד. ירקות - כישראלים אנחנו רגילים לאכול המון ירקות ופירות. הפירות זולים קילו בננות בשקל וחצי, 2 אננסים גדולים ב10 ש"ח אבל הירקות יחסית יקרים וזה לא קל.
ה. מזג האויר - אין מה לעשות שלג הוא כיפי, ואפילו התרגלנו שבטמפרטורה של 5 עד 2- מספיק חולצה קצרה ומעיל דק כי אין פה רוחות, אבל מתישהו הקור קצת נמאס (אבל בקרוב יגיע הקיץ פה ואני אתגעגע לקור). גם צריך לקחת בחשבון דברים שמעולם לא חשבתי עליהם למשל בנסיעה על אופנים: ברגע שהטמפרטורה יורדת מתחת לאפס הגריז של הבלמים נהיה צמיגי והבלמים בקושי מגיבים (בהנחה שאין קרח על הכביש...), וכשממלאים אויר בצמיגים בטמפרטורה מתחת לאפס אסור לשים לחץ גבוה כי כשהטמפרטורות יעלו הלחץ יגדל (אני עדיין כימאי) והצמיגים יכולים להתעוות או להתפוצץ.

5-6 מעלות מעל האפס, לצור זה לא מפריע יש נדנדה זה מה שחשוב

בכוונה סיימתי עם פחות מינוסים מפלוסים כדי שהסיכום הכללי יהיה חיובי, כי קנדה זו באמת הרפתקה מופלאה. כל יום שאני יוצא מהבית הוא לא יהיה סתם שיגרתי בין אם זה שיחות עם אנשים מהעולם, להסתובב בסופר שיש שם מיליון מאכלים וממתקים שטרם ניסיתי או סתם בטיול עם לייזה שאני מגלה מקומות חדשים. ובנתיים אנחנו רק בעיר אחת יש לנו מדינה שהיא עצומה, מיני-יבשת, שלמה עוד לחקור ולגלות.... 

שבוע שלישי בסימן השילוש הקדוש

טוב כמו שאמרתי בפוסט הראשון, המטרה היא סגירת פערים והשלמת הרקע להתחלה של הבלוג. ואם שמתם לב הפוסטים מתקצרים כי אני פחות או יותר יושב וביום אחד סוגר את כל הפער. כמו כן נכנסנו לסוג של שיגרה אז במהלך השבוע ההיי-לייטים שלי מסתכמים במכשיר HPLC חדש למעבדה ושיחות מצחיקות עם האירני. מסתבר שלא משנה מאיפה אתה בעולם אם שני גברים יהיו יחד השיחה תעבור לשיחת פלוצים ובשלב מסויים המבוגר או הוותיק (האירני בשני המקרים) יגיד לצעיר (שהפעם זה אני) משפט בסגנון "יא צעיר תכין קפה". אם כבר קפה, ממש קשה להשיג קפה טוב במונטריאול מסתבר שמשום מה הם אימצו את תרבות הקפה האמריקאית וחבל.

הקפה גרוע אבל לפחות משעשע

ניסיתי גם להצטרף לקבוצת הריצה של McGill מסתבר שהם מטורפים הם כבר כעשור זוכים ברציפות בכל התארים הארציים. האימון התחיל מ20 דקות חימום בחוץ (10 רגיל ואז 10 טמפו), נכנסים לאצטדיון שהוא מסלול עם שיפועים (די מגניב) ואז רצים 150 מטר מתגברת (פעמיים) ואח"כ 800 מטר ספרינט ואז נגמר החימום ומתחיל האימון, ומה יהיה אימון אחרי כזה חימום אינטנסיבי ? ניחשתם נכון אינטרוולים של 400 מטר מהיר ו200 איטי 8 חזרות (כ5 ק"מ). הצמידו אותי למישהי שרצה בינוני, אני נשברתי באמצע היא סיימה את האימון בכ18-19 דקות...והיא הבינונית. צריך לחזור לכושר ומהר!

אולי יום אחד זה יתגשם ?

השבוע הגעתי גם למסקנה שכבר לא מספיק קר ואפשר (ואפילו מומלץ) להסתפר. הסתובבתי באחת השכונות ולפתע ראיתי מספרה קטנה ששייכת לחבורה של מהגרים מחוף השנהב, אמרתי למה לא? בטח יהיה זול. מסקנות:

1. זה אכן היה זול.

2. בצד הייתה דלת שהובילה למרתף שם היו קולות של הימורים, שזה תמיד חיובי במספרה.

3. כל מי שהיה במספרה הסתכל עלי בצורה מוזרה, בסגנון הוא לא שייך, מה הוא עושה פה. הרגשתי סוג של אטרקציה מוזרה

4. הספר שאל אותי מה אני רוצה, אמרתי קצר אז הוא סיפר אותי סטייל ג'סטין ביבר. אחרי שנרגעתי מהמראה אמרתי שיעשה לי משהו קצר וסטנדרטי...בקיצור בשבועים הקרובים אני עם כובע.

יום שבת היה מזג אויר מושלם, אבל היינו צריכים לראות דירות, וכן יש לנו דירה אז אפשר להתחיל לחיות ולצבור רכוש כמו כל קפיטליסט צעיר. תכננו לצאת לטייל קצת בטבע בראשון אבל דווקא בראשון היה חרא של מזג אוויר כל הבוקר היה גשום עד הצהריים, לא נורא הסתובבנו קצת בשווקים בחלק העתיק של העיר שמאוד מזכיר ערים ארופאיות: בתים מסוגננים, סמטאות צרות, המון בתי קפה ומסעדות וכמו כל עיר בירה תיירותית באירופה המון חנויות מזכרות.

כנסיית נוטרה-דאם ( יש גם אחת כאן)  

לפי החוזה אני חייב להוסיף תמונה שלו בכל פרסום

אם נחזור לפוסט של השבוע הראשון אז השלמנו את המטלות החסרות (דירה וגן) ואפשר לחגוג ואכן באיחור קליל התחלנו לטעום בירות קנדיות. בנתיים רק התחלנו אבל ממה שיצא לנו לטעום הם ממש טובות. גם הבירות היותר מסחריות יש להם הרגשה של בוטיק. כל הכבוד להם, והמחיר מספיק הוגן ככה שאולי אין טעם לפתוח פה סניף של בירת "גאולה". השלב הבא להתחיל לטעום סיידר שבזה הם מתמחים.

יש קצת בירות בוטיק מקומיות, הכבד של תומר...תנחומי

וככה עוד שבוע מסתיים ואנחנו כאן כמעט חודש, מתחילים להבין מי נגד מי, איפה כדאי לקנות ולמה בין מינוס 1 ל5 מעל האפס זה לא באמת קר ומספיק מעיל דק.

שבוע שני כי אי אפשר לעצור באחד

סוף-סוף חזרתי לעבוד במעבדה ותכלס התגעגעתי (אל תספרו לדני). למרות שהפרויקט שלי מתעסק בצד האפל של המדע...ביולוגיה, הוא די מעניין. והכי חשוב אני אלמד המון טכניקות חדשות...על מי אני עובד...זה מה שנתנו לי. אבל באמת הוא מעניין וחשוב לא פחות כבר בשבוע הראשון הצלחתי להגיע לתוצאות טובות אז YAY

הצלחה ראשונה GUV שהצלחתי ללכוד בתוכו חומר פלוראסנטי

כמו כן שמו אותי במשרד זמני שלבסוף הפך למשרד קבוע. יותר מזה כדי לפנות לי מקום העבירו איזו דוקטורנטית ממצרים למרתף בזמן שאני תופס את המקום שלה בין פוסט מאירן ולמישהי מעירק. יותר מזה זוכרים שאמרתי שהמשרד הפך לקבוע, זה כי החליטו לתת אותו לקבוצה שלנו, אז ביום השני שלי גרמתי למצרית לעבור למרתף וביום השלישי שלי במעבדה יצאה ההודעה שהאירני והעירקית צריכים עוד כשבועיים להתפנות מהחדר. מה אני אומר לכם הכיבוש הישראלי זה כנראה בגנים שלנו. ד"א העירקית ממש מגניבה היא הביאה לי קובה אמיתי. האירני הוא בסדר, הוא בגדול עמר מאירן כי נמאס לו מהכפייה הדתית שם.

בינתיים בזמן שאני משחק בכימיה, שלהב דאגה לקנות לצור ביגוד מתאים, לסגור גן ילדים ולראות מספר דירות. מזל שיש לי אותה. מזג האוויר ממשיך להיות אולטרה-חורפי אבל גילינו שלייזה ממש אוהבת שלג אז בזמן שאני קופא בקור בטיולים לייזה פורחת מחדש. במקום הרעש של ת"א יש לה שקט קנדי. במקום החתולים הערסים של ירושלים ובעיקר ת"א היא מוקפת סנאים פחדניים. נראה לי היא מרגישה גם קצת כמו הכלבה האקזוטית מהמזרח התיכון שמגיעה לשכונה של כלבים קנדיים עדינים. בניגוד לישראל לא ראיתי עדיין לברדור אחד, יש כאן הרבבה האסקי סיבירי(או קנדי), בייגל, רועה גרמני ופה ושם כלב קטן. בניגוד לשבוע שעבר שחפרתי על בירוקרטיה הפוסט הזה יהיה קצר יחסית וגולת הכותרת הייתה הסופ"ש. שלהב הסתובבה הרבה במהלך השבוע בחיפושים השונים אז היא לקחה אותי לאזורים היותר מגניבים כמו הרובע הלטיני (לא לטיני דרום אמריקה אלה לטיני במובן הארצות דוברות לטינית באירופה) ששם יש ממש טירות. הקטע המצחיק שאחד הבתים שהתלהבתי וצילמתי הוא בית שבו שוכרת אחת מהמעבדה דירה. 

סטף גרה במרפסת האדומה

וחזרנו שוב למתחם האוליפי והפעם לגן הבוטני שם יכולתי שוב לאכול את ממתק החורף הרשמי מייפל על קרח (לוקחים מייפל ומפזרים על שלג ככה שהוא מתמצק ובו זמנית מגלגלים אותו על מקל ככה שיש סוכריית מייפל כיפית על מקל והנה סרטון) וכמובן ביקור ביקור בביתן הפרפרים שבו שיחקקו אלפי פרפרים מסוגים שונים ופשוט מסתובבים בחממה של פרפרים. צור עף עף על עצמו בזמן שהפרפרים מנסים לשרוד ולעוף ממנו. חלק מהגן הבוטני (שיפה הרבה יותר בקיץ, בחורף רובו שממה מושלגת) הוא ביתן החרקים(insectrium). רוב החרקים מיובשים ומוצגים בארונות זכוכית אבל יש מגוון נחמד של עכבישים ועקרבים חיים בשביל הילדים. שלהב חיכתה בחוץ.

מסתכלים על הפרפרים

מייפל על מקל מה יכול להיות טוב מזה ?

וככה בזמן שאני וצור עוברים דיאטת בשר ומייפל, והשלג לאט לאט נעלם עבר עוד שבוע והעניינים מתחילים להתבהר גם מבחינת מזג האוויר וגם מי נגד מי.

השבוע הראשון – כי כל שבוע מתחיל ביום שני

למרות שהרגשתי חובה ללכת למעבדה לאמר שלום לג'נין (הבוסית החדשה) היה לנו המון בירוקרטיה לטפל בה, אז שלחתי לג'נין מייל ואמרתי שהיא בטוח תבין. אז איזו בירוקרטיה צריך לעשות אדם שעובר לשנה למדינה חדשה, במקרה הזה קנדה? מסתבר שיש המון דברים קטנים שלא חשבתי עליהם מעולם או לקחתי אותם כמובן מאליו. למזלנו הבירוקרטיה בקנדה עבדה ממש חלק, או שוב החיוך של צור זירז עניינים אבל הנה רשימה של מה שהספקנו ביום הראשון:

א.     להירשם כתושבים ולקבל מספר ביטוח לאומי, שאותי זה הצחיק שקוראים לו פה SIN (Social Insurance Number)

ב.     להירשם לביטוח הבריאות הממשלתי החינם! כן, כן יחי הסוציאליזם ביטוח בריאות חינם אבל לוקח לו 3 חודשים להיכנס לתוקף ולכן נרשמנו גם לצלב הכחול (יש צלב אדום ויש צלב כחול ולנו יש רק מגן דויד אחד) ל3 חודשים הראשונים.

ג.      לפתוח חשבון בנק ואפילו לקבל על המקום כרטיס Debit, לקבל אשראי יותר מסובך כאן אבל זה יגיע כדי שדוד Ebay גם יבוא על סיפוקו

ד.     להצטרף לרשת פלאפון. מסתבר שמוכרי הפלאפונים הם אותו דבר בכל העולם, תמיד נותנים הרגשה שדופקים אותך ועשו עליך קומבינה. ד"א בישראל אנחנו הרבה יותר מתקדמים מבחינת החבילות. פה חבילה של שיחות ומסרונים חינם (רק בתוך קוויבק לא כל קנדה) וGB1 עולה כ45$ (אזור ה150 ₪) לחודש בניגוד ל10 ₪ בגולן. אבל לפחות שלהב קיבלה נקסוס 5 אדום ויפה ב100$ תמורת התחייבות לשנה.

מה נשאר לעשות ?

א.     למצוא דירה, כי אנחנו בדירה זמנית לחודש

ב.     למצוא גן לצור, שגם יש שם מישהו שמדבר אנגלית ! – משימה ששלהב פתרה ביום למחרת להפתעת כולם כי יש פה אנשים שמחפשים חודשים מקום בגן, שלהב מצאה 3 מקומות תוך יומיים

ג.      להתחיל לעבוד – לא אמור להיות מסובך..אמרתי לעבוד לא להביא תוצאות...

אז זה היה היום הראשון חווית הבירוקרטיה בשלג, וכן כמעט הקפאנו את צור, מסתבר שכמה שלא הלבשנו אותו, חליפת פליז לכל הגוף, זה לא היה מספיק. ביום השני היינו קצת פחות יעילים, בעיקר כי ירד שלג ולא רצינו להסתובב עם צור בחוץ, וזה הסתכם בהמון טלפונים של שלהב לגנים. כל פעם שהיא שאלה אם יש שם מישהו שמדבר אנגלית וניתקו לה הבנו כמה המקום הזה יותר צרפתי מבריטי או יותר נכון כמה הצרפתית כאן מהותית. למעשה יש חוק שכל מה שכתוב באנגלית יהיה כתוב גם בצרפתית רק שהצרפתית חייבת להיות מעל האנגלית ובאותיות גדולות יותר או מודגשות...למישהו יש רגשי נחיתות כנראה. וגולת הכותרת של היום השני קניות בסופר (צריך לצאת מהבית אפילו אם יורד שלג).

יום סטנדרטי

והנה כבר הגיע יום העבודה האחרון של השבוע, שישי, והגיע הזמן לאמר שלום למעבדה לשמחתי הגעתי בדיוק לשעת הבייגל (שישי פעם בשבועים הפקולטה לכימיה נפגשת לאכול בייגל עם שמנת ובגדול להשמין). האנשים במעבדה ממש נחמדים, גם הבוסית אבל זהו נגמר השבוע ומגיש הסופ"ש הראשון בקנדה.

אני לא ארחיב את כל מה שעשינו בסופש (כי זה הסתכם בלקפוא בחוץ ולרבוץ מול המחשב) אבל כן הלכנו לבקר במוזיאון Mccord, שוק איכרים(Atwater)  וגולת הכותרת הBIODOME עם המשפחה של סבין. זה מתחם די מגניב, באזור המתחם האולימפי (איפה שהייתה האולימפיאדה ב76), זה לא בדיוק גן חיות ולא בדיוק תצוגה זה משהו באמצע. לקחו קומפלקס ענק וחילקו אותו לאזורי אקלים שונים החלק מג'ונגל (כמה טוב היה להרגיש לחות תל-אביבית ואל תצטטו אותי אבל מינוס 10 ושלג זה גורם מקל) כולל קופים ותוכים חופשיים במתחם, דרך אקווריום ענקי שהולכים דרכו, אזור חופי עם צבים ושחפים וכמובן אזור ארקטי עם פנגויינים. צור בעיקר נהנה מהעובדה שהוא יכול לרוץ חופשי (כן הוא התחיל ללכת ולרוץ) ולהציק לקלרה הבת של סבין (יש לו משהו עם ילדות מבוגרות).

סוף סוף הוא משחרר מרץ

צור קצת בהלם

וזהו ככה נגמר השבוע הקצר והעמוס הראשון בסופת שלגים (זה בד"כ לא ככה הבטיחו לנו) וכמובן בהרבה ציפיות

Canada Here We Come

טוב אז אחרי שעזבנו את ת"א, מכרנו את רוב רכושנו במחירי הפסד(מצד שני זו הזדמנות טובה להתחדש אחרי שחלק מהריהוט איתי מתואר ראשון, כ10-11 שנים), נפרדנו מהחברים ואפילו הצלחתי למכור את הרכב הנאמן (שבאמת כל הכבוד לו ששרד אחרי מה שעברנו יחד) יום לפני הטיסה, הנה אנחנו כאן בקנדה. הטיסה לא הייתה פשוטה, כי בניגוד לטיסות אחרות שבהן התענגתי על הזמן בדיוטי ועל תחושת ההרפתקה בכל נקודה שבה ביקרתי, הפעם היינו גם עם צור וגם דאגנו ללייזה ש"אופסנה" אי שם בתא המטען. צור היה קצת כאב ראש אבל עם הרבה שוחד של קרקרים מלוחים מהדיילת, הנקה פה ושם משלהב וטיולים במעברים איתי הצלחנו לשרוד את הטיסה. ולמרות שבציריך נתנו לו להשתולל כשעתיים בג'ימבורי (כן יש להם ג'ימבורי בנמל התעופה), שם הוא בעיקר הציק לאיזה ילדה יווניה (והיא הציקה לנו ככה שזה היה סוג של הוגן) עדיין מאגרי המרץ שלו לא נגמרו, בשלב מסויים כבר שקלתי לתת לו קצת יין אבל בדיוק אז הוא נרדם (לשעה-שעתיים, מספיק זמן בשבילי להספיק לסיים את הסרט שבמטוס). אבל כל זה מאחורינו הגענו למונטריאול שם התאחדנו מחדש עם לייזה שנראתה מאד מאושרת (למרות שהכלוב שלה מאוד הסריח משתן) ועם כל המזוודות (והיו לנו הרבה).

טלטביז רגעים של אושר

אחרי ששרדנו את ההגעה התכוננו לאתגר הבא- הבירוקרטיה ופה דווקא הופתענו לטובה, אולי זה העיניים שצור עשה לכל הפקידים והפקידות אבל קיבלנו את אשרות העבודה, לייזה קיבלה אישור כניסה ותוך כחצי שעה היינו בחוץ. שם חיכו לנו לשמחתי סבין ולורנס 2 בחורות מהמעבדה החדשה עם מכוניות הענק שלהן (לסבין יש תירוץ יש לה 2 ילדים, לורנס טוב בחורה עם גיפ 4X4 שזרוקים מאחורה מקלות הוקי כבר מקבלת אצלי נקודות זכות) והנה אנחנו בדרכינו לדירה השכורה. מסתבר שהגענו ביום טוב רק מינוס 5. פה נתקלנו במהמורה קלה: הבחור שהשכיר לנו את הדירה השאיר את המפתחות אצל השכנה, אבל השכנה לא ענתה והוא לא ענה בנייד. כבר התחלנו להריץ סרטים בראש ואז פשוט הלכנו לדירה המקורית, צלצלנו שם בפעמון ומסתבר שהיא חיכתה לנו שם. היא הרגישה לא נעים וכפיצוי הרימה את המזוודות עם חברות (ותאמינו לי כ30 ק"ג מזוודה זה לא תענוג אני בקושי הזזתי אותן) . סוף סוף הגענו וכל מה שאנחנו רוצים זה לישון אז לילה טוב.

פחות לחוצים פה מגנבי אופניים

פוסט ראשון - הקדמה

לפני שאני מתחיל לחפור, ואל תשלו את עצמכם אני הולך לחפור והרבה, כמה מילים על הבלוג הזה והפרסומים הראשונים. הבלוג הזה נועד לכמה מטרות, גם כדי שתוכלו לעקוב אחרינו (אז זה בכלל מעניין אתכם) או להצביע ולצחוק בזמן שאתם רובצים על חוף הים ואנחנו תחת מיליון שכבות במינוס 20 כלשהו, אבל גם בשבילנו. כמו כל בלוג, גם הבלוג הזה הוא סוג של יומן דיגיטלי שאח"כ אם ארצה אוכל להסתכל אחורה ולהיזכר. פעם אנשים רשמו יומנים רגילים שאח"כ נזנחו עד שאיזה נכד של נכד נזכר בהם וניסה לעשות מזה כסף, אח"כ אנשים צילמו תמונות ועשו אלבומים שנפתחו פעם בדור או באירועים מיוחדים (למשל שרוצים להשפיל את החתן המיועד ומראים למשפחת כלתו את תמונות האמבטיה הראשונה שלו) ואז אנשים עברו לדיגיטלי ושפע התמונות היה יותר מידי. ואז בא פייסבוק גם אלבומי תמונות וגם משפטי מלל קצרצרים והנה יש יומן דיגיטלי, הביעה שפייסבוק היום הוא הפך מסורבל יותר מידי בלאגן ומלל והיום הוא יותר כלי שיווקי מאשר רשת חברתית שלשמה הוא נועד. ומכוון שישי לי יותר מידי מה לאמר פסלתי את טוויטר וwhatsup והנה אנחנו כאן. אמרתי שאחפור לא?

עוד משהו אתם בוודאי תשימו לב (ואם לא אז עכשיו תשימו לב) שהפוסטים הראשונים מרוחקים כשבוע אחד מהשני אבל עם אותו תאריך, הסיבה פשוטה הבלוג מתחיל עכשיו כשלושה שבועות אחרי שאנחנו טובעים במייפל הקנדי אבל לטובת התיעוד (בשבילי בעיקר) אני מעלה באוב את השבועות הראשונים אז שנתחיל ? 

מוכנים ? מתחילים